רעיון לפרשת מסעי: הניצוץ היהודי

בתקופה זו תופס מקום מיוחד בלב עם ישראל כל ענין חורבן בית המקדש, ועל ההפסד הגדול באובדנו. אך בתוך כל אותה תקופה שחורה וקשה שעברו בני ישראל, ואולי דווקא בתקופות כאלה מתגלים אותם ניצוצות החבויים בקרב כל יהודי, ואפילו הרחוק ביותר מהתורה.

המדרש בילקוט שמעוני (בראשית קטו) מספר על יוסף משיתא. שבשעה שרצו חילי הקיסר להכנס ולבזוז את בית המקדש פחדו להכנס לתוך ההיכל מגודל קדושת המקום. חשבו ביניהם והחליטו, להכניס יהודי לפניהם אשר יתחיל בביזת בית המקדש, ובכך תרד הקדושה מהמקום. חיפשו ומצאו את יוסף משיתא שהיה מהמר כפיתי, איש מוג לב, שפל ונבזה אשר הסכים להכנס לבית המקדש, תוך הבטחה מהחילים שכל חפץ שיוציא מתוך המקדש יהיה שלו.

נכנס יוסי משיתא לבית המקדש ויצא כשעל כתפו מנורת הזהב. כשראו החילים את המנורה חזרו בהם מהבטחתם בטענה כי מנורה כזו אין מקומה אצל אדם פשוט אלא בהיכלו של הקיסר. ועל כן ביקשו מיוסי משיתא שיחזור שוב לתוך בית המקדש ויוציא חפץ אחר שיהיה בשבילו. אך כעת לא הסכים יוסי לחזור שוב לבית המקדש פעם נוספת. ניסו החילים לשכנעו, ואף אמרו לו שיפתרו אותו מהמיסים למשך שלוש שנים, אך לא הסכים. סירובו זה העלה את הרצון בקרבם להכריח אותו להכנס שוב לבית המקדש...

לשאלתם מדוע הוא אינו נכנס שוב לבית המקדש? ענה יוסי משיתא: "לא די שהכעסתי את אלוקי פעם אחת, אכעיסנו פעם שניה!?! כשראו החילים ששום דבר לא משכנע את יוסי משיתא לשוב ולהכנס לבית המקדש בפעם השניה, לקחוהו והניחוהו בתוך מלחציים של נגרים והיו מנסרים את גופו במסור. והיה יוסי משיתא צווח ואומר: "וואי לי שהכעסתי את בוראי, וואי לי שהכעסתי את בוראי".

אותו יוסי משיתא שאך לפני כמה דקות עשה את הדבר השפל ביותר, נכנס לתוך בית המקדש כדי לבזוז את היכל ה' ויוצא כשמנורת הזהב על כתפו כדי לקחת אותה הביתה, באותם רגעים שהוא נמצא בתוך המקום המקודש ביותר לעם ישראל, נדלק בו אותו ניצוץ יהודי החבוי בכל אדם והופך למדורת ענק, עד כדי כך שיסוי משיתא מוכן לסבול יסורים קשים שמנסרים את גופו במסור של נגרים, ובאותם רגעים של כאב כשיסוי גונח וצועק מעוצמת הכאב, הוא לא בוכה על הכאבים ועל מר גורלו... אלא הוא צועק מעמקי ליבו, מעמקי הלב היהודי הלב בו פועם הניצוץ הקדוש במלוא עוזו... "אוי לי שהכעסתי את אלוקי, אוי לי שהכעסתי את אלוקי".

ערב שבת שלום!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

 

הרב אבינר