עם ישראל היוצא ממצרים לאחר דורות של עבדות, עומד לפני הקמת המשכן. למלאכת קודש זו נדרשו אנשים מקצועיים הבקיאים במלאכות, "לעשות בזהב בכסף ובנחושת, ובחרושת אבן למלאות ובחרושת עץ, לעשות בכל מלאכת מחשבת. כמו כן נדרשו אף אומנים חכמי לב "לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש ואורג". וצריך להבין מנין יכולים למצוא בתוך קהל ישראל, אשר כל ניסיונם במלאכות שרכשו במצרים היה "בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה", אומנים ואנשי מקצוע הבקיאים "בכל מלאכת מחשבת"?
אומר הרמב"ן: "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו - על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים 'נשיאת לב', אבל יזכיר בהם 'נדיבות לב'. וטעם "אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה" - כי לא היה בהם מי שלמד את המלאכות האלה ממלמד או מי שאימן בהן ידיו כלל. אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה ליבו בדרכי ה' לבוא לפני משה לומר לו אני אעשה כל אשר אדוני דובר".
מדברים אלו יכולים אנו לשאוב עידוד עצום וחיזוק לעבודתנו את ה'. לא מוצאים כאן שהיה להם כישרון מיוחד למלאכות אלו, ובטח שלא היה להם ידע או וותק עתיר ניסיון. משה רבנו עומד ומכריז על הצורך בעושי מלאכה למלאכת הקודש, ומדובר במלאכה הדורשת ידע רב והבנה מיוחדת באומנות, ומיד נקבצים סביבו אנשים החפצים במלאכה. מה גרם להם להגיע? לא ידע, ולא ניסיון, אלא נשיאות לב שהייתה בקרבם. עצם ההחלטה הנחושה שהחליטו אותם האנשים בקרבם כי הם מסוגלים לעשות את אותם המלאכות, היא זו שהביאה אותם אל משה, והיא שעמדה להם להצליח בבניית המשכן.
וכך כותב ה"חפץ חיים" בספרו "תורת הבית" (פ"ז), כעניין שכתב הרמב"ן, ומוסיף וכותב: "ודבר זה שייך לכל עניני הטוב, בין בענייני הפעולות ששייכות לענייני הקודש, שצריך ליתן לב להתבונן איך לעשותם, ובין בענייני לימוד התורה. אם אחד יסכים בדעתו להשתדל להיות בקי באיזה סדר גמרא וכד', ויראה ללמוד ולחזור כמה פעמים, או לברר איזה הלכה בתורה ומתייגע בה, בודאי יתן הקב"ה דעת בלבבו ויעזרהו להוציא מחשבתו אל הפועל". דברים אלו מהווים הוראה ברורה לכל אחד מאתנו לדעת כי בכוחו של כל אחד ואחד להגיע לדרגות גבוהות ביותר בעבודת ה' ובלימוד התורה אם רק ישכיל להאמין ביכולתו.
ערב שבת שלום ומבורך!
אומר הרמב"ן: "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו - על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים 'נשיאת לב', אבל יזכיר בהם 'נדיבות לב'. וטעם "אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה" - כי לא היה בהם מי שלמד את המלאכות האלה ממלמד או מי שאימן בהן ידיו כלל. אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה ליבו בדרכי ה' לבוא לפני משה לומר לו אני אעשה כל אשר אדוני דובר".
מדברים אלו יכולים אנו לשאוב עידוד עצום וחיזוק לעבודתנו את ה'. לא מוצאים כאן שהיה להם כישרון מיוחד למלאכות אלו, ובטח שלא היה להם ידע או וותק עתיר ניסיון. משה רבנו עומד ומכריז על הצורך בעושי מלאכה למלאכת הקודש, ומדובר במלאכה הדורשת ידע רב והבנה מיוחדת באומנות, ומיד נקבצים סביבו אנשים החפצים במלאכה. מה גרם להם להגיע? לא ידע, ולא ניסיון, אלא נשיאות לב שהייתה בקרבם. עצם ההחלטה הנחושה שהחליטו אותם האנשים בקרבם כי הם מסוגלים לעשות את אותם המלאכות, היא זו שהביאה אותם אל משה, והיא שעמדה להם להצליח בבניית המשכן.
וכך כותב ה"חפץ חיים" בספרו "תורת הבית" (פ"ז), כעניין שכתב הרמב"ן, ומוסיף וכותב: "ודבר זה שייך לכל עניני הטוב, בין בענייני הפעולות ששייכות לענייני הקודש, שצריך ליתן לב להתבונן איך לעשותם, ובין בענייני לימוד התורה. אם אחד יסכים בדעתו להשתדל להיות בקי באיזה סדר גמרא וכד', ויראה ללמוד ולחזור כמה פעמים, או לברר איזה הלכה בתורה ומתייגע בה, בודאי יתן הקב"ה דעת בלבבו ויעזרהו להוציא מחשבתו אל הפועל". דברים אלו מהווים הוראה ברורה לכל אחד מאתנו לדעת כי בכוחו של כל אחד ואחד להגיע לדרגות גבוהות ביותר בעבודת ה' ובלימוד התורה אם רק ישכיל להאמין ביכולתו.
ערב שבת שלום ומבורך!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה