הגמרא במסכת בבא קמא (מא, ע"ב) מביאה: שמעון העמסוני היה דורש את כל "אתין" שבתורה, (כל מקום שכתוב המילה "את" היה דורש ולומד ממנה דבר מה). כיון שהגיע ל"את ה' אלוקיך תירא", חזר בו מדרשותיו. שהרי איזה אדם בעולם אפשר לדמות את היראה מפניו כמו מפני הקב"ה, ומכיוון שלא מצא דרשה ל"את" הזו, חזר בו מכל חידושיו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: "את ה' אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים". שאף מפניהם צריך לפחד כמו שמפחדים מפני הקב"ה.
וכדי להבין את דברי רבי עקיבא, מנין למד לכלול את יראת התלמידי חכמים עם יראת ה', המשיל על כך המגיד מדובנא משל: עני עיוור שהיה מחזר על הפתחים ומקבץ נדבות להשביע את רעבונו. אך מאחר ואנשי עירו היו בני המעמד הבינוני ומטה, ובמצב הכלכלי של היום בקושי רב היה בידם לכלכל את בני ביתם, לא היה בידם לתת לאותו עני מסכן מספיק צדקה כדי שיוכל להחיות את נפשו. כשהבין העני את מצבו החליט לנסוע למדינה אחרת בה גרים אנשים בעלי אמצעים אשר יוכלו לתת לו צדקה שתפרנס אותו בכבוד.
ניגש העני אל המשרד האחראי על מתן האישורים למעבר הגבול, והוציא לעצמו ויזה. מכיון שהיה העני עיוור, לקח עמו אדם שיעזור לו בהליכה מעיר לעיר. כאשר הגיע למעבר הגבול ביקשו ממנו השומרים את האישור למעבר, ואכן הציג העני את הויזה שבידו. פתחו לפניו השומרים את השער לעבור, אך לבן הלויה לא נתנו לעבור, שהרי לא היה בידו אישור מעבר.
אמר להם העני: האישור שלי הוא אף האישור שלו. הכיצד? הראה להם העני כי באישורו כתוב: "פלוני העני העיוור נתונה לו רשות לנסוע מעיר לעיר וממדינה למדינה". והלא אני עיוור ואינני מסוגל ללכת לבדי, ואם כן בודאי כוונת האישור לתת רשות אף למוליך אותי ללכת איתי.
והנמשל: כיון שהתורה אומרת "את ה' אלוקיך תירא", והלא אדם פשוט נחשב כעיוור שאינו יודע ואינו מסוגל למצוא את הדרך הנכונה בעבודת ה' ויראתו, ועל כרחך עלינו ליראה אף מהתלמידי חכמים המלמדים את האדם את דרכי היראה, שאם לא כן איך נשיג את יראת ה'...
וכמו שאמרנו שמפסוק זה לומד רבי עקיבא "את ה' אלוקיך תירא – "את" לרבות תלמידי חכמים", שאף מהתלמידי חכמים חובה עלינו לפחד ולהיזהר מקפידתם כמו שמפחדים מהקב"ה. ועד כמה יש להיזהר שלא לזלזל ח"ו בתלמידי חכמים, ניתן ללמוד מהקושיא הבאה: שהנה כותבת לנו המשנה בפרקי אבות (פ"ד, מ"ז): "ומשתמש בתגא, חלף". שמי שמשתמש ונהנה מכתרה של תורה ודורש כבוד בעבור זה שזכה להיות מיושבי בית המדרש וללמוד תורה, סופו שיחלוף מהעולם. אך מנגד אנחנו מוצאים את דברי הגמרא במסכת נדרים (סב, ע"א) שכותבת: "שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידע ליה, דכתיב 'ועבדך ירא את ה' מנעוריו'". פירוש דברי הגמרא: שמותר לו לאדם להודיע על עצמו שהוא תלמיד חכם במקום שלא מכירים אותו כדי שיכבדו אותו. ולכאורה הדברים סותרים זה לזה? ועל כך כותב הרא"ש: הטעם שמותר לו להכריז על כך שהוא תלמיד חכם, "כדי שלא יזלזלו בכבוד תורתו, ויענשו".
המתבונן בדברינו מוצא בהם חידוש גדול. שהרי אל אף שהאנשים באותו המקום לא מכירים אותו שהוא תלמיד חכם בכל מקרה אם יזלזלו בו או יפגעו בכבודו יענשו על כך, כי גם זלזול בשוגג בכבוד התורה גוררת אחריה עונש כמו שכתב הרא"ש, כי במציאות נפגע כבוד התורה.
ערב שבת שלום!
וכדי להבין את דברי רבי עקיבא, מנין למד לכלול את יראת התלמידי חכמים עם יראת ה', המשיל על כך המגיד מדובנא משל: עני עיוור שהיה מחזר על הפתחים ומקבץ נדבות להשביע את רעבונו. אך מאחר ואנשי עירו היו בני המעמד הבינוני ומטה, ובמצב הכלכלי של היום בקושי רב היה בידם לכלכל את בני ביתם, לא היה בידם לתת לאותו עני מסכן מספיק צדקה כדי שיוכל להחיות את נפשו. כשהבין העני את מצבו החליט לנסוע למדינה אחרת בה גרים אנשים בעלי אמצעים אשר יוכלו לתת לו צדקה שתפרנס אותו בכבוד.
ניגש העני אל המשרד האחראי על מתן האישורים למעבר הגבול, והוציא לעצמו ויזה. מכיון שהיה העני עיוור, לקח עמו אדם שיעזור לו בהליכה מעיר לעיר. כאשר הגיע למעבר הגבול ביקשו ממנו השומרים את האישור למעבר, ואכן הציג העני את הויזה שבידו. פתחו לפניו השומרים את השער לעבור, אך לבן הלויה לא נתנו לעבור, שהרי לא היה בידו אישור מעבר.
אמר להם העני: האישור שלי הוא אף האישור שלו. הכיצד? הראה להם העני כי באישורו כתוב: "פלוני העני העיוור נתונה לו רשות לנסוע מעיר לעיר וממדינה למדינה". והלא אני עיוור ואינני מסוגל ללכת לבדי, ואם כן בודאי כוונת האישור לתת רשות אף למוליך אותי ללכת איתי.
והנמשל: כיון שהתורה אומרת "את ה' אלוקיך תירא", והלא אדם פשוט נחשב כעיוור שאינו יודע ואינו מסוגל למצוא את הדרך הנכונה בעבודת ה' ויראתו, ועל כרחך עלינו ליראה אף מהתלמידי חכמים המלמדים את האדם את דרכי היראה, שאם לא כן איך נשיג את יראת ה'...
וכמו שאמרנו שמפסוק זה לומד רבי עקיבא "את ה' אלוקיך תירא – "את" לרבות תלמידי חכמים", שאף מהתלמידי חכמים חובה עלינו לפחד ולהיזהר מקפידתם כמו שמפחדים מהקב"ה. ועד כמה יש להיזהר שלא לזלזל ח"ו בתלמידי חכמים, ניתן ללמוד מהקושיא הבאה: שהנה כותבת לנו המשנה בפרקי אבות (פ"ד, מ"ז): "ומשתמש בתגא, חלף". שמי שמשתמש ונהנה מכתרה של תורה ודורש כבוד בעבור זה שזכה להיות מיושבי בית המדרש וללמוד תורה, סופו שיחלוף מהעולם. אך מנגד אנחנו מוצאים את דברי הגמרא במסכת נדרים (סב, ע"א) שכותבת: "שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידע ליה, דכתיב 'ועבדך ירא את ה' מנעוריו'". פירוש דברי הגמרא: שמותר לו לאדם להודיע על עצמו שהוא תלמיד חכם במקום שלא מכירים אותו כדי שיכבדו אותו. ולכאורה הדברים סותרים זה לזה? ועל כך כותב הרא"ש: הטעם שמותר לו להכריז על כך שהוא תלמיד חכם, "כדי שלא יזלזלו בכבוד תורתו, ויענשו".
המתבונן בדברינו מוצא בהם חידוש גדול. שהרי אל אף שהאנשים באותו המקום לא מכירים אותו שהוא תלמיד חכם בכל מקרה אם יזלזלו בו או יפגעו בכבודו יענשו על כך, כי גם זלזול בשוגג בכבוד התורה גוררת אחריה עונש כמו שכתב הרא"ש, כי במציאות נפגע כבוד התורה.
ערב שבת שלום!
2 תגובות:
יפה מאוד. יישר כוח!
כל הכבוד , עוזר הרבה
הוסף רשומת תגובה