בפרשתנו מזהירה אותנו התורה "מדבר שקר תרחק". בספר "ברכי נפשי" הביא מעשה שקרה לפני שנים רבות בעיירה יהודית קטנה. נוהג היה האופה לקנות מידי פעם חמאה מן החלבן לצורך מאפייתו, וכך במשך שנים קנה בכל פעם קילו חמאה. פעם אחת הרגיש האופה כי חתיכת החמאה שקיבל איננה שוקלת קילו, ומאחר ולא היה משקל בעיירה הטריח האופה את עצמו ונסע לעיר הגדולה, שם שקל את החמאה ואכן להפתעתו גילה כי החמאה שוקלת רק שמונה מאות גרם. חשב האופה בטח תקלה חד פעמית נפלה בידי החלבן, אך כאשר ראה האופה כי הדבר חוזר על עצמו כמה פעמים, ובכל פעם הוא משלם על קילו חמאה ומקבל רק שמונה מאות גרם, ניגש האופה לחלבן לברר את העניין. כשבא האופה לפני החלבן, לא אבד החלבן את עשתונותיו וענה לאופה: אינני מרמה אותך, המשקל שלי במצב מצוין, ואני נותן לך בדיוק קילוגרם חמאה תמורת כספך. האופה שלא יכל לסבול את השקר, גילה לחלבן כי הטריח את עצמו לעיר הגדולה ושם בדק במשקל מדויק שהראה כי החמאה שוקלת רק שמונה מאות גרם, אך החלבן בשלו, וכך הגיעו השניים לבית הדין שבעיירה.
גם בבית הדין המשיך החלבן לטעון לצדקת דבריו, ועל כן הציעו הדיינים כי יביא החלבן את המשקולות שלו לבית הדין ויבדקו ויראו כולם מיהו הצודק. רץ החלבן לביתו וחזר כשכיכר לחם בידו. כולם התבוננו בחלבן בתמיהה... פתח החלבן ואמר: בשעה שאני שוקל את החמאה לאופה אני שם בצד השני של המשקל את ככר הלחם שאפה האופה שמשקלו קילוגרם, וכנגדו אני שוקל לאופה את החמאה... הבין האופה את הבושות שגרם לעצמו, ועזב את בית הדין בבושת פנים.
אמר הרה"ג הרב זילברשטיין שליט"א: בשעה ששמעתי סיפור זה נזכרתי בדברי הנביא בירמיהו (יז, יא): "קורא דגר ולא ילד, עושה עושר ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו ואחריתו יהיה נבל". הפסוק מספר על עוף הנקרא "קורא" הגונב ביצים מעופות אחרים ודוגר עליהם, וכשבוקעים הגוזלים מהביצים ומבינים כי ה"קורא" איננו מי שהביאם לעולם, מיד תוקפים אותו ומורטים לו את כנפיו ומניחים אותו לנפשו, וכל חיה או שרץ שמוצא את הקורא שם טורפו. וזהו שאומר הכתוב "בחצי ימיו יעזבנו" - שהקורא מת בחצי ימיו בביזיון. ומי גרם לו כל זה??? הוא בעצמו!!! (ע"פ מדרש תנחומא פרשת כי תצא).
כך האדם... ישנם אנשים שחושבים שאפשר לעשות הון ועושר שלא במשפט, אך צריכים הם לזכור "כי עושה עושר ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו, ואחריתו יהיה נבל", בסוף מתגלה השקר ומתבזים בעיני הכל.
ערב שבת שלום ומבורך!
גם בבית הדין המשיך החלבן לטעון לצדקת דבריו, ועל כן הציעו הדיינים כי יביא החלבן את המשקולות שלו לבית הדין ויבדקו ויראו כולם מיהו הצודק. רץ החלבן לביתו וחזר כשכיכר לחם בידו. כולם התבוננו בחלבן בתמיהה... פתח החלבן ואמר: בשעה שאני שוקל את החמאה לאופה אני שם בצד השני של המשקל את ככר הלחם שאפה האופה שמשקלו קילוגרם, וכנגדו אני שוקל לאופה את החמאה... הבין האופה את הבושות שגרם לעצמו, ועזב את בית הדין בבושת פנים.
אמר הרה"ג הרב זילברשטיין שליט"א: בשעה ששמעתי סיפור זה נזכרתי בדברי הנביא בירמיהו (יז, יא): "קורא דגר ולא ילד, עושה עושר ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו ואחריתו יהיה נבל". הפסוק מספר על עוף הנקרא "קורא" הגונב ביצים מעופות אחרים ודוגר עליהם, וכשבוקעים הגוזלים מהביצים ומבינים כי ה"קורא" איננו מי שהביאם לעולם, מיד תוקפים אותו ומורטים לו את כנפיו ומניחים אותו לנפשו, וכל חיה או שרץ שמוצא את הקורא שם טורפו. וזהו שאומר הכתוב "בחצי ימיו יעזבנו" - שהקורא מת בחצי ימיו בביזיון. ומי גרם לו כל זה??? הוא בעצמו!!! (ע"פ מדרש תנחומא פרשת כי תצא).
כך האדם... ישנם אנשים שחושבים שאפשר לעשות הון ועושר שלא במשפט, אך צריכים הם לזכור "כי עושה עושר ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו, ואחריתו יהיה נבל", בסוף מתגלה השקר ומתבזים בעיני הכל.
ערב שבת שלום ומבורך!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה