רש"י על הפסוק "וידבר ה' אל משה ואל אהרון ויצום אל בני ישראל" (ו' י"ג) מבאר: "ציווה להם להנהיגם בנחת ולסבול אותם". ובמדרש הוסיף: "אמר להם הקב"ה, בני סרבנים הם, רגזנים הם, טרחנים הם, על מנת כן תהיו מקבלים עליכם שיהיו מקללים אתכם, שיהיו מסקלים אתכם באבנים". (מדרש רבה שמות ז, ב)
כתב המשגיח הרה"צ ר' שלמה וולבה זצ"ל בספרו "עלי שור" (ח"ב) שמדברי חז"ל אלו יש לנו ללמוד עד היכן צריך איש ציבור להתאזר בסבלנות. הם מקללים אותו ומסקלים אותו באבנים, והוא מנהיג אותם בנחת וסובל אותם! ומי שאינו מסוגל לזה אינו יכול להיות מנהיג ואיש ציבור. וזהו כלל בכל עבודה ציבורית, מלמד בכיתה, רב בישיבה, רב בקהילה, גבאי בבית הכנסת או עסקן ציבורי, בלי סבלנות אי אפשר", עכ"ד. אין הכוונה ללמוד מכאן שעל הציבור לגרום לסבל וצער לנושאים בעול הציבור באמונה, אלא שעל נושאי השררה ללמוד כיצד להנהיג בנחת ובסבלנות.
וכשם שמוטל על מנהיג ציבור לנהוג עם הציבור בנחת, כך ראוי לכל אדם להתנהג בסבלנות עם אנשי ביתו ולדבר בנחת, שזוהי הדרך הנכונה והרצויה שעל ידה יתקבלו דבריו כראוי ויעשו כציוויו. הדבר מצוי מאוד שאף אם האדם מחוץ לביתו מאריך אפו ולא כועס על כל דבר, אך בתוך ביתו כל דבר מכעיסו, והדבר גורם למתחים בין בני הזוג ובין ההורים לילדיהם.
רבי יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל כותב בספרו "ברכת פרץ" שמפרשתינו אפשר ללמוד עד כמה אפשר להפסיד מהכעס. שהנה במכת צפרדע נאמר: "ויט אהרון את ידו על מימי מצרים ותעל הצפרדע". והביא רש"י בשם המדרש: "צפרדע אחת הייתה, והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים...". ולכאורה זה פלא, לאחר שהמצרים רואים שבכל מכה הצפרדע יורקת מאות צפרדעים, למה המשיכו להכותה? הלא מצד השכל היו צריכים להפסיק מיד, כדי שלא תשריץ עוד צפרדעים רבות? אלא שמדת הכעס שבערה בהם מה אמרה? מכיוון שהיא ממשיכה להתיז צפרדעים, נתנקם בה יותר! יוצא שככל שיצאו צפרדעים כעסם גבר, והכו אותה יותר, וככל שהכו אותה יותר כך נתרבו הצפרדעים, עד שכיסו את כל ארץ מצרים.
ערב שבת שלום ומבורך!
כתב המשגיח הרה"צ ר' שלמה וולבה זצ"ל בספרו "עלי שור" (ח"ב) שמדברי חז"ל אלו יש לנו ללמוד עד היכן צריך איש ציבור להתאזר בסבלנות. הם מקללים אותו ומסקלים אותו באבנים, והוא מנהיג אותם בנחת וסובל אותם! ומי שאינו מסוגל לזה אינו יכול להיות מנהיג ואיש ציבור. וזהו כלל בכל עבודה ציבורית, מלמד בכיתה, רב בישיבה, רב בקהילה, גבאי בבית הכנסת או עסקן ציבורי, בלי סבלנות אי אפשר", עכ"ד. אין הכוונה ללמוד מכאן שעל הציבור לגרום לסבל וצער לנושאים בעול הציבור באמונה, אלא שעל נושאי השררה ללמוד כיצד להנהיג בנחת ובסבלנות.
וכשם שמוטל על מנהיג ציבור לנהוג עם הציבור בנחת, כך ראוי לכל אדם להתנהג בסבלנות עם אנשי ביתו ולדבר בנחת, שזוהי הדרך הנכונה והרצויה שעל ידה יתקבלו דבריו כראוי ויעשו כציוויו. הדבר מצוי מאוד שאף אם האדם מחוץ לביתו מאריך אפו ולא כועס על כל דבר, אך בתוך ביתו כל דבר מכעיסו, והדבר גורם למתחים בין בני הזוג ובין ההורים לילדיהם.
רבי יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל כותב בספרו "ברכת פרץ" שמפרשתינו אפשר ללמוד עד כמה אפשר להפסיד מהכעס. שהנה במכת צפרדע נאמר: "ויט אהרון את ידו על מימי מצרים ותעל הצפרדע". והביא רש"י בשם המדרש: "צפרדע אחת הייתה, והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים...". ולכאורה זה פלא, לאחר שהמצרים רואים שבכל מכה הצפרדע יורקת מאות צפרדעים, למה המשיכו להכותה? הלא מצד השכל היו צריכים להפסיק מיד, כדי שלא תשריץ עוד צפרדעים רבות? אלא שמדת הכעס שבערה בהם מה אמרה? מכיוון שהיא ממשיכה להתיז צפרדעים, נתנקם בה יותר! יוצא שככל שיצאו צפרדעים כעסם גבר, והכו אותה יותר, וככל שהכו אותה יותר כך נתרבו הצפרדעים, עד שכיסו את כל ארץ מצרים.
ערב שבת שלום ומבורך!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה