רש"י הקדוש כותב על הפסוק: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה... והביאה אל בני אהרון - לא נאמר נפש בכל קורבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב? עני! אמר הקב"ה, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו". פירושים רבים נאמרו על פסוק זה בכל מיני היבטים, אך השבוע ננסה לעמוד על כך מנקודה שונה.
בעל הטורים במקום כותב: "בעוף ובמנחה לא נאמר לפני ה' כמו בבן בקר, לפי שעניים מביאים אותם ומתביישים להביא לפני כולם, ולכך אמר לאהרון ולבניו שאינן בפרסיה, והזהיר לאהרון, לומר שאף הכהן הגדול לא יבזה מנחת הדל". ובהמשך לזה מובא במדרש (ויקרא רבה ג, ה') על הפסוק "ושיסע אותו בכנפיו, לא יבדיל", הנאמר על קרבן העוף - אומרים חז"ל - "אמר רבי יוחנן: ההדיוט הזה אם מריח הוא ריח כנפיים נפשו קצה עליו, ואת אמרת "והקטיר הכהן את הכל המזבחה", וכל כך למה? אלא כדי שיהא המזבח מהודר בקרבנו של עני".
ביאור הדברים: לכאורה צריך להבין לשם מה מקריבים את נוצותיו של העוף שהביא העני לקורבנו, והרי אפילו אדם פשוט לא מכניס את העוף עם נוצותיו לאש כדי לצלותו מחמת הריח הרע שיגרם משריפת הנוצות. אלא, התורה חסה על כבודו של העני. שהרי עני זה הביא בן יונה קטן מחוסר כסף לקניית בהמה גדולה ומכובדת. ואם עכשיו יסירו את הנוצות והכנפיים מהעוף, מה ישאר להעלות על המזבח??? וכדי למנוע ביזיון זה של העני, מתירה התורה להקריב את כל העוף על נוצותיו עולה לה', וזה הריח הניחוח הגדול ביותר שיש לקב"ה, שאין בו שום ביזיון לאדם המקריב.
הגר"י ליבוביץ זצ"ל בספרו "דעת תורה" לומד מכאן דבר נוסף, על אותו עיקרון מה שדברנו לעיל, וכך הוא כותב: טבעו של האדם להתענג על ידי המצאותו במחיצתם של אנשים עשירים הלבושים בקפידה, מסודרים ונקיים וכל הופעתם מעוררת כבוד. שונה לגמרי הרגשת האדם הנמצא בחברתו של העני, אשר בגדיו קרועים ומגופו נודף ריח לא נעים.
לא כך דרכו של הקב"ה, שנצטווינו ללכת בדרכיו. הקב"ה רוצה שנקריב בדווקא את קורבן העוף של העני יחד עם נוצותיו, "כדי שיהיה המזבח שבע ומהודר בקורבנו של עני" (כדברי רש"י). דווקא אל העני יש להתקרב ולהראות לו פנים שוחקות, ובודאי שאין להראות לו שמץ של סלידה מאי הנעימות הנגרמת על ידו לאחרים. וביותר מכך, אף נתחייבנו לכבדו. שכן השכינה נמצאת עמו, כמו שכתוב: "מרום וקודש אשכון ואת דכא ושפל רוח" (ישעיהו נז), ואם מכבד את העני, נמצא מכבד את הקב"ה, ואם מואס בו מואס אף בקב"ה רח"ל.
ערב שבת שלום ומבורך!
בעל הטורים במקום כותב: "בעוף ובמנחה לא נאמר לפני ה' כמו בבן בקר, לפי שעניים מביאים אותם ומתביישים להביא לפני כולם, ולכך אמר לאהרון ולבניו שאינן בפרסיה, והזהיר לאהרון, לומר שאף הכהן הגדול לא יבזה מנחת הדל". ובהמשך לזה מובא במדרש (ויקרא רבה ג, ה') על הפסוק "ושיסע אותו בכנפיו, לא יבדיל", הנאמר על קרבן העוף - אומרים חז"ל - "אמר רבי יוחנן: ההדיוט הזה אם מריח הוא ריח כנפיים נפשו קצה עליו, ואת אמרת "והקטיר הכהן את הכל המזבחה", וכל כך למה? אלא כדי שיהא המזבח מהודר בקרבנו של עני".
ביאור הדברים: לכאורה צריך להבין לשם מה מקריבים את נוצותיו של העוף שהביא העני לקורבנו, והרי אפילו אדם פשוט לא מכניס את העוף עם נוצותיו לאש כדי לצלותו מחמת הריח הרע שיגרם משריפת הנוצות. אלא, התורה חסה על כבודו של העני. שהרי עני זה הביא בן יונה קטן מחוסר כסף לקניית בהמה גדולה ומכובדת. ואם עכשיו יסירו את הנוצות והכנפיים מהעוף, מה ישאר להעלות על המזבח??? וכדי למנוע ביזיון זה של העני, מתירה התורה להקריב את כל העוף על נוצותיו עולה לה', וזה הריח הניחוח הגדול ביותר שיש לקב"ה, שאין בו שום ביזיון לאדם המקריב.
הגר"י ליבוביץ זצ"ל בספרו "דעת תורה" לומד מכאן דבר נוסף, על אותו עיקרון מה שדברנו לעיל, וכך הוא כותב: טבעו של האדם להתענג על ידי המצאותו במחיצתם של אנשים עשירים הלבושים בקפידה, מסודרים ונקיים וכל הופעתם מעוררת כבוד. שונה לגמרי הרגשת האדם הנמצא בחברתו של העני, אשר בגדיו קרועים ומגופו נודף ריח לא נעים.
לא כך דרכו של הקב"ה, שנצטווינו ללכת בדרכיו. הקב"ה רוצה שנקריב בדווקא את קורבן העוף של העני יחד עם נוצותיו, "כדי שיהיה המזבח שבע ומהודר בקורבנו של עני" (כדברי רש"י). דווקא אל העני יש להתקרב ולהראות לו פנים שוחקות, ובודאי שאין להראות לו שמץ של סלידה מאי הנעימות הנגרמת על ידו לאחרים. וביותר מכך, אף נתחייבנו לכבדו. שכן השכינה נמצאת עמו, כמו שכתוב: "מרום וקודש אשכון ואת דכא ושפל רוח" (ישעיהו נז), ואם מכבד את העני, נמצא מכבד את הקב"ה, ואם מואס בו מואס אף בקב"ה רח"ל.
ערב שבת שלום ומבורך!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה